Peah
Daf 26a
דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְהַצִּיל וּשְׁכָחוֹ מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה שִׁכְחָה. 26a נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא סְאָה תְבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָה עֲקוּרָה וְתַצִּיל עֲקוּרָה אֶת שֶׁאֵינָה עֲקוּרָה. הָדָא אָֽמְרָה דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְהַצִּיל וְשָׁכַח הֲרֵי הוּא שִׁכְחָה. אָמַר רִבִּי יוֹנָה תִּיפְתָּר בְּקוֹצֵר שׁוּרָה וּמְעַמֵּר שׁוּרָה וּכְבָר שָׁכַח אֶת הַקָּמָה עַד שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח אֶת הָעוֹמָרִין.
Traduction
Par conséquent, on en conclut que si l’on a oublié une 2ème fois des blés qui méritent d’être préservés, la loi sur l’oubli leur est applicable. Si l’on a oublié l’objet même (le blé debout) qui préservait l’épi (par sa situation), le droit de préservation est-il annulé ou non? On peut conclure la réponse de ce qui suit (283)Ci-après, (6, 8): Si à côté d’un saa de blé coupé, il se trouve un autre saa de blé non coupé, l’oubli a lieu, et on ne les réunit pas pour constituer la mesure légale de 2 saas; mais pourquoi le premier ne protège-t-il pas l’autre en cas d’oubli (284)Puisqu'en principe une mesure de 2 saas suffit pour préserver de l'oubli, pourquoi ne pas proroger ce droit de préservation?? Cela prouve donc qu’en cas d’oubli du préservateur, l’épi oublié n’a plus de base, et le droit d’oubli a lieu. Selon R. Yona, il n’est pas question dans la Mishna de 2 saas, mais d’une certaine quantité où l’on moissonne une rangée et où l’on met en gerbe une autre rangée, et qu’après avoir oublié du blé sur pied, l’on s’en souvient avant de passer aux gerbes (on ne conclut donc rien en ce cas).
Pnei Moshe non traduit
דבר שאינו ראוי להציל ושכחו מהו שיעשה שכחה. ולקמן מסיים הדא אמרה דבר שהוא ראוי להציל וכו' וא''כ אחד מהם ט''ס והנכון לגרוס גם כאן דבר שהוא ראוי להציל ואף דבעיא ראשונה בדבר הראוי להציל הויא מ''מ השתא מיבעיא לי' בענין אחר וכגון האי דתנינן בפ' דלקמן הקמה מצלת את העומר ואת הקמה קמה שאינה שכוחה מצלת העומר או הקמה השכוחה והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה אם יש כאן עומר שאינה שכוח בצד העומר השכוח או קמה השכוחה אין העומר שאינו שכוח מציל לא את העומר השכוח ולא את הקמה השכוחה נמצינו למדין שאין העומר ראוי להציל את הקמה אבל הקמה ראוי הוא להציל את העומר ובעי השתא אם בכח העומר שאצל הקמה וא''כ הקמה שלא היתה שכוחה היה ראוי להציל את העומר ואח''כ שכח גם את הקמה מהו שיעשה שכחה מי נימא הואיל ובתחלה הצילה הקמה את העומר כהאי דתנינן א''כ תו לא הוי העומר כשכוח והשתא אע''ג דבעלמא אין העומר מציל את הקמה מ''מ כאן כל אחד מציל את חבירו והקמה שהיא הצילתה את העומר תהא עכשיו ניצולת מן העומר ומשום טעמא נמי דדבר הראוי להציל והיא הקמה אינה נעשית שכחה אי דילמא דמכיון דהשתא שכח את הקמה אין העומר מציל אותה ותעשה שכחה:
נשמעינה מן הדא. מתני' דפ' דלקמן בתר האי מתני' דלעיל סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה ושכח את שתיהן. קתני התם דאין מצטרפין לסאתים דנימא דלא הוי שכחה כהאי דאמרינן שם קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה וכאן דאינה אלא סאה בכל א' מהן אינן מצטרפין לסאתים והוי שכחה וקס''ד דלפי הסדר שנשנו כך היתה השכחה דבתחילה שכח את העקורה והיינו עומרים ואח''כ שכת את הקמה שאינה עקורה:
ותציל עקורה את שאינה עקורה. כלומר והשתא אי ס''ד דדבר הראוי להציל והיינו הקמה אינה עושה שכחה אם שכח אותה אחר שהיא ראויה להציל את העומר ומשום דחזר העומר אח''כ ומציל את הקמה א''כ הכא נמי נהי דאין מצטרפין לסאתים מיהו בלאו הכי תהא גם הקמה ניצולת עכשיו דסאה עקורה והוא העומר תציל את הקמה שאינה עקורה אלא ודאי הדא אמרה דאף שהוא דבר הראוי להציל אם שכת אח''כ הרי הוא שכחה:
א''ר יונה. דלא היא דמהכא ליכא למישמע מינה דאין הדבר כדקס''ד ששכח מתחלה העומר והיה ראוי להיות ניצל מן הקמה אלא תיפתר בקוצר שורה ומעמר אותה השורה ושכח מה בהניח מלקצור ואח''כ חזר ושכח מה שעימר דהשתא כבר שכח את הקמה עד שלא ישכח את העומרין ולא היה כאן שעה שהיה הקמה ראויה להציל את העומר לפיכך שתיהן שכחה ולעולם אימא לך בעלמא דבר הראוי להציל והיה שעה שחל ההצלה ואח''כ שכח זה הדבר בעצמו וכדאמרן אפשר דלא הוי שכחה:
כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. מֵבִיא שְׁתֵּי שִׁבּוֹלִים וְאוֹמֵר אִם לֶקֶט הִיא הֲרֵי זֶה יָפֶה וְאִם לָאו הֲרֵי מַעְשְׂרוֹתֶיהָ קְבוּעִין בְּזוּ וְנוֹתֵן לוֹ אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְחָשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא אוֹתָהּ שֶׁקָּבַע בָּהּ מַעְשְׂרוֹת לֶקֶט הוּא. אָמַר רִבִּי יוֹנָה מֵבִיא שְׁתֵּי שִׁבּוֹלִים וְאוֹמֵר אִם לֶקֶט הוּא זֶה הֲרֵי יָפֶה וְאִם לָאו הֲרֵי מַעְשֲׂרוֹתֶיהָ קְבוּעִין בְּזוּ וְנוֹתֵן לוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן.
Traduction
Si un épi de glanage (des pauvres) s’est égaré dans un monceau etc.'' Comment fait-on en ce cas pour rédimer ce que l’on donne aux pauvres sans prélever de dîme? On prend 2 épis et l’on raisonne ainsi: Si cet épi que je prends est précisément celui qui s’est égaré du glanage, c’est bien (je ne fais que restituer le bien du pauvre, sans dîme); si ce n’est pas l’épi glané, je déclare l’autre épi consacré comme dîme, et je lui donne le premier. Mais, n’y a-t-il pas à craindre que le 2ème épi consacré comme dîme ne soit précisément l’épi de glanage? (comment cela serait-il permis? l’on ne saurait accomplir le précepte de la dîme avec un épi de glanage; et, de plus, ne donnerait-on pas aux pauvres des produits interdits à la consommation, faute de prélèvements légaux?) Aussi, R. Yona dit-il que l’on agit ainsi: on prend deux épis (outre celui qui est destiné aux pauvres) et l’on dit que si celui-ci (déjà donné) est du glanage, c’est bien une restitution due aux pauvres; si ce n’est pas cela, on attribue à l’autre de ces 2 épis la valeur de dîme, et l’on donne au pauvre un épi (le 3ème, qui, n’ayant servi à aucune hypothèse, n’est pas sacré; et le tout se trouve rédimé).
Pnei Moshe non traduit
כיצד הוא עושה. אמתני' קאי דקתני מעשר שבולת אחת וכיצד היא עושה דהא יש כאן טבל שחייב במעשר ולקט שהוא פטור ממעשר מעורבין זה בזה:
מביא שתי שבלים. מן הגדיש ואומר על אחת מהן אם לקט הוא יפה ופטור ממעשר ואם לאו והוא טבל הרי מעשר של זו קבועים בשבולת שניה ונותן לעני את הראשונה שכבר היא מתוקנת.
וחש לומר. ופריך וניחוש שמא אותה השניה שרבע בה מעשרות של הראשונה היא הלקט ואין המעשר חל בה דהוי מן הפטור על החיוב וא''כ הראשונה שנתן לעני טבל היא:
א''ר יונה מביא וכו'. כלומר לא כדקאמרת שנותן הראשונה להעני אחר שקבע המעשר בשנייה בלבד דבהא ודאי איכא חששא שמא השניה היא הלקט אלא כך צ''ל שמביא שתי שבלים ואומר וכו' וכלומר שעל כאו''א משתי השבלים הוא מתנה כך אם לקט הוא הרי יפה ואם לאו מעשרותי' קבועין בזו ואח''כ אומר ג''כ על השניה כן והשתא ממ''נ אחת היא מתוקנת ואחת היא מעשר ונותן להעני אחת מהן לאיזה שירצה והשניה היא מעשר:
Peah
Daf 26b
משנה: אֵין מְגַלְגְּלִין בְּטוֹפֵיחַ דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים מַתִּירִין מִפְּנֵי שֶׁאֵיפְשָׁר.
Traduction
Selon R. Meir, on ne doit pas rouler l’eau des puits (289)''On sait que dans les campagnes d'Orient, il faut arroser en apportant l'eau dans des tonnes et les rouler sur le champ. - Le mot TPH, qui signifie d'ordinaire palme, est ici diversement interprété: Les uns le traduisent par poulie, servant à amener l'eau pour arroser. D'autres, comme Maïmonide, y voient le nom d'une graine dangereuse, assez semblable à l'orge, qui pourrait nuire à la santé des pauvres lorsqu'ils viennent glaner. Ce célèbre médecin dit que ses confrères appelaient cette plante en arabe d'un mot qui est traduit par Freytag dans son Lexicon: grana Cnici (Dioscorides, 4, 190); Carthamus tinctor (Forsk. Flores aegypt. Ar., 73). ou attractylis (Golius ex Dioscoride, 3, 107. Cf. Avicennae Canon, 1. 2, p. 245). Cette explication est d'autant plus plausible, que le terme se retrouve dans le sens générique de graine en (Kilayim 1, 1) (voir aussi (ci-après 6, 7)). Il serait inexact de le traduire comme Surenhuys par panicum ou meliné en grec,en latin melica milii genus (Golius). Cf. Sprenger, Rei herb., p. 246.'' (pour arroser le champ avant le glanage) jusqu’à le couvrir d’une palme d’eau (ce serait préjudiciable aux pauvres); selon les autres sages c’est permis, car le propriétaire peut restituer aux pauvres ce qui leur est dû en dédommagement.
Pnei Moshe non traduit
מתני' אין מגלגלין בטופיח. בגמ' משמע דמלשון משקה טופח היא ואין מגלגלין מים בגלגל מן הבור להרביץ את השדה עד שתהא משקה טופח עליה בשעה שהעניים באים בשביל הלקט מפני שהוא מפסיד לעניים.
וחכמים מתירין מפני שאפשר שישומו ההפסד של העניים בזה ויתן הבעל הבית. כפי השומא שישומו עליו לעניים ולר''מ דס''ל אין מגלגלין ואם הבעה''ב צריך היא לרבץ שדהו שמין ההפסד שלו ומנכה מן העניים:
יטול וכשיחזור לביתו ישלם. לעניי אותה העיר שנטל. כדקאמר בגמרא:
עני היה באותה שעה. ופטור מלשלם והלכה כחכמים.
הלכה: תַּנִּי הַמְּרַבֵּץ שָׂדֵהוּ עַד שֶׁלֹּא יָרַד עָנִי לְתוֹכָהּ אִם הֶזֵּיקוֹ מְרוּבָּה עַל שֶׁל עָנִי מוּתָּר. וְאִם הֶזֵּיק עָנִי מְרוּבָּה עַל שֶׁלּוֹ אָסוּר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מֵנִיחָן עַל הַגֶּדֶר וְהֶעָנִי בָּא וְנוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ.
Traduction
On a enseigné (291)Tossefta sur le Pea 2.: l’arrosage du champ avant que le pauvre ne s’y soit rendu pour glaner (ce qui le prive de cette part) est une action permise, si l’ajournement de l’arrosage causait un plus grand préjudice au champ que le glanage ne rapporte au pauvre (292)Ces règles additionnelles, indiquées par le Talmud, semblent prouver qu'il s'agit dans la Mishna d'un arrosage fécondant les champs qui détrempe les terrains, selon le commentaire d'Obadia de Bertinoro, contrairement aux explications de Maïmonide que l'on vient de lire.; si au contraire, la perte est plus grande pour le pauvre (qui ne peut plus pénétrer dans le champ détrempé), c’est une action interdite. Selon R. Juda, il faut dans les deux cas déposer les épis de glanage sur la haie du champ (293)Comp. Mishna, Ve partie, (Nedarim 4, 10), afin que le pauvre ne soit pas empêché de venir prendre ce qui lui appartient.
Pnei Moshe non traduit
גמ' תני. בתוספתא סוף פ''ב:
עד שלא ירד עני לתוכה. כלומר שמתוך כך שמרבץ שדהו לא יכול העני לירד לתוכה וליטול את הלקט:
אם הזיקו מרובה על של עני. כשלא ירבץ יהיה ההפסד של בעל השדה יותר מן הלקט של עני דהאבק עולה על התבואה ומפסידה:
מותר הוא לרבץ. ואף שמפסיד הוא לעני ואם הפסד העניים בהלקט הוא מרובה על שלו כגון שיש הרבה לקט ממה שכבר נקצר אסור:
בין כך ובין כך מלקט הבעה''ב את הלקט ומניחו ע''ג הגדר כדי שהעני יבוא ויטול את שלו:
מֻחְלְפָא שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יְהוּדָה. תַּמָּן הוּא אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֵידָל בְּשֶׁלּוֹ כָּךְ הוּא מֵידָל בְּשֶׁל עֲנִייִם. וְכֹא הוּא אָמַר הָכִין. תַּמָּן הֵן גָּֽרְמוּ לְעַצְמָן וְלֹא בָאוּ. בְּרַם הָכָא הֲרֵי בָּאוּ.
Traduction
R. Juda n’est-il pas en contraction avec lui-même? Il admet plus loin (8, 5) qu’en émondant sa propre vigne, on doit émonder aussi la part des pauvres (sans se préoccuper s’il y a perte pour eux ou non), tandis qu’ici il prescrit de mettre à leur disposition les épis de glanage? C’est qu’au sujet de la vigne rien ne les empêchait de se présenter; et, s’ils ne sont pas venus c’est de leur propre faute; tandis qu’ici ils se sont présentés, et ils ne doivent rien perdre.
Pnei Moshe non traduit
מיחלפא שיטתיה דר' יהודה תמן הוא אומר. לקמן בפ''ז תנינן המדל בגפנים כשהגפנים רצופין הרבה עוקר מהאותן שבנתיים כדי לתקן האחרים וכשם שהיא מדל בשלו כך הוא מדל בשל עניים אם יש שם חלק עניים כגון עוללות וכיוצא בהן דברי ר' יהודה ר''מ אומר בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל עניים והשתא פריך דר''י אדר''י דהתם ס''ל דעוקר בחלק של עניים כשם שהוא עושה בשלו והכא הוא אומר הכין דלעולם הוא צריך להניח חלק עניים ע''ג הגדר ואע''ג דהכא נמי לתקן שדהו הוא שעושה כמו התם בהמדל ואפ''ה אינו רשאי לרבץ עד שיניח חלק העניים ע''ג הגדר:
תמן הן גרמו לעצמו. ומשני התם מיירי בשיש חלק העניים והן לא באו ליטול את שלהן וא''כ הן גרמו לעצמן שהרי אין כאן דבר המונע איתם מלבוא וליטול חלקם והלכך כשהוא מדל בשלו כך הוא מדל בחלק העניים אבל הכא הרי באו ליטול את הלקט וכלומר אף אם יבואו אינם יכולין להכנס להשדה מחמת שמרבץ אותה במים והלכך צריך שיניח בתחלה חלקן ע''ג הגדר ויטלו.
מֻחְלְפָא שִׁיטָּתִין דְּרַבָּנִין. תָּמַּן אָֽמְרִין אִם הֶזֵּיקוֹ מְרוּבָּה עַל שֶׁל עָנִי. וְכֹא אִינּוּן אָֽמְרִין הָכֵין. תַּמָּן אֶפְשַּׁר בְּרַם הָכָא אֵיפְשַׁר.
Traduction
Les autres docteurs de notre Mishna (opposés à R. Meir) ne sont-ils pas en contradiction avec eux-mêmes, en exprimant le premier avis dans l’enseignement précité de la Tossefta? Pourquoi, là prescrivent-ils de tenir compte du préjudice qui en résulterait pour les pauvres, et dans notre Mishna permettent-ils de passer outre? C’est que là-bas, par suite de la submersion du champ, on suppose l’impossibilité d’estimer quelle perte est plus forte et de la remplacer aux ayant-droit, tandis qu’ici il s’agit du cas où l’on en reconnaît la possibilité.
Pnei Moshe non traduit
מחלפא שיטתין דרבנן. השתא קשיא דרבנן אדרבנן והיינו רבנן דברייתא דתוספתא אדרבנן דמתני' דהמדל וזהו ר''מ דפליג התם אדר' יהודה דהא תמן בהאי תוספת' אינון אמרין אם הזיקו של בעל השדה מרובה על של עני מותר לרבץ ואע''פ שיש שם הלקט של עניים והכא בהמתני' דהמדל אינון אמרין הכין דבשלו הוא רשאי ואינו רשאי ליגע בשל עניים ואע''פ שלתקן הוא מתכוין:
ומשני תמן אפשר. כלומר בהאי דינא דברייתא אפשר הוא שישומו לעניים מה שמפסידין עכשיו מהלקט שיש שם מחמת שמרבץ שדהו ואינם יכולין להכנס ויתן להם כפי אותה השומא:
ברם הכא אפשר. בתמיה אבל הכא גבי המדל וכי אפשר לשום מה שהוא מדל ועוקר הרצופין ומשליכן לאיבוד ולפיכך אינו רשאי ליגע בחלק העניים:
רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּרִבִּי יוֹסֵי הִיא דְּתַנֵּינָן תַּמָּן שֶׁרִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כָּל שֶׁחִילוּפָיו בְּיַד כֹהֵן פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְרִבִּי מֵאִיר מְחַייֵב. אָמַר רִבִּי בָּא דִּבְרֵי רִבִּי יוֹסֵי צָרִיךְ לְזַכּוֹתוֹ לְכֹהֵן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הָדָא דְּרִבִּי בָּא פְּלִיגָא עַל דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּתַנֵּינָן תַּמָּן אֶלָּא מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְגָדִישׁ וּמְעַשֵּׂר שִׁיבּוֹלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ. אָמַר רִבִּי בָּא דִּבְרֵי רִבִּי יוֹסֵי צָרִיךְ לְזַכּוֹתוֹ לְכֹהֵן הוֹי לֵית הִיא דְּרִבִּי יוֹסֵי. אָמַר רִבִּי מָנָא כָּל גַּרְמָהּ אָמַר דְּהִיא דְּרִבִּי יוֹסֵי. תְּנָייָא קוֹמָייָא סָֽבְרֵי מֵימַר אֵינוֹ מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְּכָל הַגָּדִישׁ אֶלָּא שִׁבּוֹלֶת אַחַת. הַתְּנָייָא אֲחָרָייָא סָֽבְרֵי מֵימַר מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְּכָל הַגָּדִישׁ. וְהַתְּנָייָא קוֹמָייָא סְבַר מֵימַר כְּזַכֵּה מִימִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וְאֵינָה זְכִייָה. וְהַתְּנָייָא אֲחָרָייָא סְבַר מֵימַר אֵינוּ מְזַכֵּה מִימִינוֹ 26b לִשְׂמֹאלוֹ וּזְכִייָה הִיא.
Traduction
Cette explication, dit R. Abahou, au nom de R. Simon b. Lakish, est conforme à l’avis de R. Yossé, puisqu’il dit ailleurs (285)Mishna, Ve partie, (Bekhorot 2, 8)L'exemple suivant constate qu'en cas de doute l'échange est permis, et l'objet racheté n'est plus soumis à aucun droit. qu’en cas de doute sur la primogéniture d’un animal (due, comme on sait, au sacerdote), on en remet un au sacerdote à titre d’échange, et pour l’autre on est dispensé, selon R. Yossé, de remettre les parts de donations obligatoires (286)''La poitrine, l'épaule et une part de graisse (Lv 10, 15); ou la poitrine, les mâchoires et l'estomac (Dt 18,3).''; selon R. Meir, on y est tenu (d’après lui, on ne peut pas établir d’équivalence). R. Aba dit: selon R. Yossé, il importe de remettre réellement au sacerdote l’un des animaux en donation (et non d’opérer un simple échange). Cette dernière explication de R. Aba, dit R. Yossé (287)Il va sans dire que ce dernier est un des interlocuteurs de la guemara, ou un amôra, qu'il ne fait pas confondre avec le R. Yossé précité, un des auteurs de la Mishna, ou tana., est contraire à celle de R. Simon b. Lakish (288)Selon lui, l'explication précitée de notre Mishna est conforme à R. Yossé., puisque l’on enseigne dans notre Mishna que le propriétaire est censé céder ses droits au pauvre sur le monceau entier, puis il en prend un épi qu’il consacre comme dîme, et il remet un autre au pauvre. Sur cet avis, R. Aba vient dire ceci: ce qui a été dit pour la mise en possession des dons au sacerdote n’est évidemment pas de R. Yossé (puisque notre Mishna permet l’échange avant la remise au pauvre). R. Mena dit: ce sujet exposé dans la Mishna est d’accord avec R. Yossé (même selon R. Aba). Ainsi, selon la première opinion de la Mishna, on semble dire que l’on n’est pas censé céder ses droits au pauvre sur le monceau entier, mais seulement sur un épi (qui lui a été remis); tandis que, selon le second interlocuteur (R. Eliézer), on dit que l’on est censé céder tout le monceau, avant d’opérer le rachat de la dîme et la donation de l’épi qui s’y est égaré. Mais, puisque le préopinant admet aussi que l’on transmet au pauvre les droits de possession, pourquoi ne pas dire qu’ils passent pour ainsi dire de la main droite à la gauche, sans que la cession soit réelle (et on ne l’attribuerait pas à R. Yossé)? C’est que d’autre part, on admet que cette sorte de transmission peut en réalité s’effectuer (à condition de restitution), et ce n’est pas une transmission factice, elle est effective (donc, celui-ci l’attribue à R. Yossé).
Pnei Moshe non traduit
דר' יוסי היא. האי דינא דמתני' אתיא כר' יוסי דתנינן תמן בפ''ב דבכורות גבי ספיקא דבכור. ושצריך ליתן א' לכהן כגון רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרי' דא' לו וא' לכהן ופליגי התם ר''מ ור' יוסי בזה השני הנשאר אצלו דדינו שירעה עד שיסתאב ואח''כ יאכל דספק בכור הוא ולר''מ חייב היא במתנות משום דהכהן בא עליו משני צדדין דאי בכור הוא כוליה דידי הוא והאי דשקילנא הוא חולין ומהדרינא לך ושקלי מתנות מיניה ור' יוסי פוטר מן המתנות משום דעשו שאינו זוכה כזוכה דאע''ג שלא זכה הכהן בהאיך דהא לא מטא לידיה מעולם עשאוהו כאלו זכה בו הואיל ומעיקרא שייכא ביה יד הכהן דשמא הוא הבכור ושויוהו רבנן כמאן דמטא לידיה וזבניה לישראל במומיה והדר שקליה לאידך חילופיה ובכור שמכרו כהן לישראל פטור מן המתנות דאיתקש לצבי ואיל וקס''ד השתא דהא דאמר ר''ל הכא דר' יוסי היא אדברי ר''א דמתני' קאי דאמר אלא מזכה את העני בכל הגדיש וכו' והא לא מטא הגדיש ליד העני אלא דעשו את שאינו זוכה כזוכה וכדר' יוסי דהתם:
א''ר בא דברי ר' יוסי צריך לזכותו לכהן. ר' בא מפרש דברי ר' יוסי דהאי מתני' דבכורות דצריך שיזכה לזה הספק ליד הכהן בזכיה גמורה וכלומר דבשיש חליפיו ביד הכהן תליא מלתא וכגוונא דאמרן דאחד לו וא' לכהן ובהא הוא דפוטר ר' יוסי ממתנות דהוי כאילו מטי אידך ליד הכהן שהרי חליפיו בידו אבל בספק בכור בעלמא שלא בא חליפין ליד הכהן בהא לא קאמר ר' יוסי עשו שאינו זוכה כזוכה:
א''ר יוסי. אמורה הוא:
הדא דר' בא פליגא על דר''ל דתנינן תמן וכו'. כלומר להא דמוקי ר''ל דמאי דאמר במתני' מזכה את העני בכל הגדיש דכר' יוסי אתיא והשתא למאי דא''ר בא דלדברי ר' יוסי צריך שיזכה לכהן בזכיה גמורה והיינו שיהו החליפין ביד הכהן וא''כ פליגא על ר''ל דתו לא מצינן לאוקמא מתני' כר' יוסי דהא אין חליפין של הגדיש ביד העני והאיך יכול לזכות אותו בכל הגדיש ולא דמיא לההיא דר' יוסי דבכורות:
א''ר מנא. דלא היא כל גרמה אמר דהיא דר' יוסי כל עצמו של דבר הוא דאמרינן כדר' יוסי היא דאף לר' בא כר''ל ס''ל ות''ק דמתני' שפיר היא דאתיא כותיה ובהאי דינא דזכיה גופה פליגי ת''ק ור''א במתני' וכדמפ' ואזיל.
תנייא קומייא סברי מימר אינו מזכה את העני בכל הגדיש. ת''ק ס''ל שאינו צריך לזכות את העני בכל הגדיש אלא בשבולת אחת שנותן לידו סגי דהוי ממש כההיא דר' יוסי דבכורות דהכא נמי כיון שמיהת שבולת אחת היא ביד העני אע''פ שהוא ספק שמא זה שנתן לו אינו לקט הואיל וחליפיו בידו מזכהו בשבולת השניה ויכול להתנות כדלעיל ולהיות מעשר של זו בזו:
והתנא אחרייא. דהוא ר''א ס''ל דלא מהני מה שזיכה לו בשבולת אחת דמכיון דיש כאן ספק בכל שבולת ושבולת של כל הגדיש שמא זו היא הלקט הלכך קאמר שצריך לזכות את העני בכל הגדיש ואז הוא יכול להתנות על אחת ומעשר ונותן לו.
והתנא קדמייא סבר מימר בזכה מימינו לשמאלו ואינה זכייה. אסוקי דמילתא היא דלא תקשי ולמה באמת לא קאמר הת''ק שמזכה אותו בכל הגדיש דהא טפי עדיף הכי הלכך קאמר דהא ליתא אלא אדרבה אם יזכה אותו בכל הגדיש לאו כלום היא דהוי כמזכה מימינו לשמאלו ואינה זכיה דהא אנן בעינן שיהא החליפין בידו ובהא הוא דאמרינן על האידך דלא מטא לידיה עשו שאינו זוכה כזוכה והרי לא בא לידו חליפי כל הגדיש ולפיכך האי תקנתא עדיפא שנותן לו שבולת אחת ויש לו זכות בהשנים שכנגדה ומתנה על שתיהן והתנא אחרייא ס''ל אינו מזכה וכו' כלומר דלא הוי כמזכה מימינו לשמאלו וזכיה הויא ולדידיה עדיף טפי כשמזכה אותו בכל הגדיש:
וְהָתַנִּי רִבִּי זְעִירָא רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן מֻחְלְפָא שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי לִיעֶזֶר תַּמָּן הוּא זָכָה לוֹ. וְכֹא הוּא אָמַר הָכִין. בְּשִׁיטָּתָךְ הֵשִׁיבֵהוּ בְּשִׁיטָּתוֹ דְּאַתְּ אָמַר עַל יְדֵי הַחִילוּפִין. הֵיאַךְ הֶעָנִי הַזֶּה מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לִרְשׁוּתוֹ אֶלָּא מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְכָל הַגְּדִישׁ וּמְעַשֵּׂר שִׁיבּוֹלֶת וְנוֹתֵן לוֹ.
Traduction
Mais, objectèrent R. Zeira et R. Abahou, au nom de R. Yohanan, n’y a-t-il pas contradiction entre ce que R. Eliezer dit ici et ce qu’il a dit plus haut (4, 6)? Là, il a dit que l’on peut acquérir pour autrui et destiner à tel ou tel pauvre en particulier la pea que l’on a cueillie, tandis qu’ici il dit, à l’inverse, que le pauvre ne saurait échanger ce qu’il ne possède pas encore? -Non, il réplique dans l’hypothèse qu’il admet l’avis de son interlocuteur et que les échanges peuvent être opérés, non l’acquisition pour autrui. Voilà pourquoi il dit: ''comme le pauvre ne peut pas échanger ce qu’il ne possède pas encore, le propriétaire est censé lui céder ses droits sur le monceau entier; puis il prélève la dîme, et retire ensuite un épi qu’il lui donne.''
Pnei Moshe non traduit
ותני ר' זעירא. בניחותא היא:
וכלומר דמהא דר' זעירא שמעינן נמי הכי לטעמי' דר' אליעזר דקאמר אליבא דרבנן דפליגי עליה בעלמא וכדמסיק:
מיחלפא שיטתיה דר''א. כלומר דכך היה מקשי ר' זעירא ור' אבהו בשם ר' יוחנן דברי ר''א אהדדי דתמן בפרק דלעיל גבי מי שליקט את הפאה ואמר הרי זה לאיש פלוני דס''ל לר''א דזכה הוא לו והכא הוא אמר הכין דאין העני הזה זוכה בדבר שלא ברשותו אלמא דאין הבעה''ב יכול לזכות לו:
בשיטתך השיבהו. כלומר ומשני ר' יוחנן דר''א לשיטתיה דת''ק השיבו לשיטתך והיינו רבנן דפליגי עליה לעיל דאין בעה''ב מזכה לעני מתנות העניים כ''א ע''י חליפין שמחליף עמו בשלו א''כ האיך העני מחליף דבר שלא ברשותו אלא לדידך צריך שיהא מזכה את העני בכל הגדיש וכו' שמעינן מיהת דר''א הוא דקאמר הכי אליבא דרבנן דפליגי עליה התם ומיהו הא דקאמר מזכה לעני בכל הגדיש סברא דנפשיה הוא דאיהו הוא דס''ל דלמאי דקאמרי רבנן שאינו יכול לזכות להעני כ''א ע''י שמחליף עמו בשלו א''כ צריך הוא לזכותו בכל הגדיש ומטעמא דהספק לקט ישני בכל הגדיש אבל רבנן לא ס''ל הכי גם בהאי דינא אלא דס''ל דנהי שצריך שיהא ע''י חליפין מ''מ בשבולת אחת סגי וכדר' יוסי דבכורות דכל מקום שיש חליפיו ביד הזוכה יכול זה לזכותו אף לדבר שאינו ברשותו דהויא כמאן דמטא היאך לידו ובהא שפיר הוא דאמרינן עשו שאינו זוכה כזוכה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source